בס"ד
מזיכרונותיה של חיה ברנס
(נכתב בשנת תשע"ח)

ברצוני לספר חווית חיים מכוננת שהתרחשה לפני כ-40 שנה.
היו אלו השנים שבין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום כיפור. העוצמות של מלחמת ששת הימים הניסית עוד היו באוויר. הייתי בתוך חבורה של בנות ובנים צעירים שחיפשו דרך לתרגם את הבערה שבלב למעשים.
שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים הוביל חנן פורת ז"ל את השיבה לכפר עציון, והרב לוינגר ז"ל את השיבה לחברון. אזור השומרון, ובתוכו שכם העיר, שוחרר במלחמת ששת הימים, עוד לפני ירושלים וחברון, אך במשך תשע שנים היה ריק מישובים יהודים. בתודעה הציבורית הייתה רתיעה מהאזור ודחייה מרעיון ההתיישבות.
באותן שנים עבדתי במדרשה הלאומית בתל אביב אותה הקימה גאולה כהן. חלק מן השבוע עבדתי כמרצה ומפיקת אירועים במדרשה, וחלק מן השבוע הייתי מזכירתה הפרלמנטרית בכנסת. מעגל נוסף של קשר מאוד משמעותי עבורי הלך והתרקם עם אנשי קריית ארבע. יום אחד קיבלתי טלפון ממנחם פליקס, מראשוני מתנחלי חברון. הוא ביקש לתאם לו ולחבריו פגישה עם ח"כ גאולה כהן ואישור כניסה לכנסת. צביטת התרגשות הייתה בליבי כשהוזמנתי על ידו להשתתף בפגישה לא רק כמזכירה, אלא כחברה פוטנציאלית בגרעין ההתיישבות המיועד לשומרון. גרעין אלון מורה הוקם כדי שהשומרון לא יהיה "יודן-ריין", וכדי שתנופת ההתנחלות תימשך. על הפרק היה תכנון מבצע התנחלות שתחילתו סודי וסופו פומבי. הפגישה התקיימה, החבורה קיבלה מגאולה הזדהות, הבטחה להשתתף והרבה טיפים. גם אני קיבלתי משימות, ביניהן הכנת עתודות של אנשים שישתתפו במבצע, ע"י פרישת רשת של חוגי בית בכל הארץ. ה"מפקדה" הייתה בבית משפחת חן ברמת גן. פרופ' מרדכי חן ז"ל, רופא בכיר בבי"ח איכילוב, ורעייתו לאה התגייסו למבצע, וגייסו אליו רבים וטובים, רופאים, מרצים, עורכי דין, אנשי ממון ויחצנות – הכול בהתנדבות. עבדנו ימים ולילות ולבסוף נקבע המקום והזמן למבצע ההתנחלות הגדול מכולם – סבסטיה – תל שומרון, בתחנת הרכבת הטורקית, כ-15 ק"מ משכם. הגרעין כלל כ-30 משפחות, עם 50 ילדים, וכמה עשרות רווקים ורווקות. נבחרה מזכירות, והייתה לי הזכות להשתתף בה. מזכירות הגרעין פנתה לציבור וביקשה תמיכה מוסרית, ארגונית וכספית. לא ביקשנו כל סיוע ממלכתי. קיבלנו תמיכה מחברי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שכללה סופרים ומשוררים כמו משה שמיר, נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, שי עגנון, חיים גורי וגם אישי ציבור ידועים כמו ישראל אלדד, גאולה כהן, צייר הקריקטורות דוש ואפרים קישון. הם היוו עורף תומך וחשוב. גם קיבוצניקים ומושבניקים מהשמאל הציוני הצטרפו למבצע. האהדה הציבורית הייתה גדולה ומרשימה. עם זאת, העמדה הרשמית של ממשלת ישראל הייתה נגד, כמו גם חלקים בציבור הישראלי. אבל היו שרים וחברי כנסת שתמכו –הבולטים שבהם היו יגאל אלון וישראל גלילי שהשתדלו לסייע שלא לפרוטוקול. כשפנו אל יגאל אלון ושאלו בעצתו איך להשיג אישור ממשלתי להקמת ישובים ביהודה ושומרון הוא השיב: "השתגעתם, אתם רוצים אישור ממשלתי? כך לא פועלת הציונות. קודם קובעים עובדות ואח"כ מבקשים אישור. אם לא היינו נוהגים כך לא היו קמות גינוסר וחניתה". תפקידי היה לתאם את הפגישות הרבות, לסייע בניסוח מכתבים וגילויי דעת בעיתונות ובגיבוש המדיניות של הגרעין. בפגישות עצמן לא השתתפתי, כמזכירה פרלמנטרית של גאולה כהן הייתי "שרופה".
היו 8 מבצעי התנחלות, השתתפתי בארבעה מתוכם. ברצוני לתאר חוויה מהעלייה השנייה לסבסטיה – תחנת הרכבת הטורקית מול תל שומרון. זה קרה בחודש אב תשל"ד, אוגוסט 1974.
יצאתי למבצע סבסטיה עם מזוודה גדושה בגדים שיספיקו לשבוע, על פי התוכנית. האווירה בבית הייתה מחשמלת. אחותי החליטה להצטרף וההורים אמרו: "אם היינו צעירים ב-20 שנה גם אנחנו היינו באים אתכם". יצאנו לדרך בברכת ההורים. תחנה ראשונה מבצר אנטיפטרוס, ומשם יצאה שיירת אוטובוסים שהתפצלה למסלולים שונים, עד ליעד. אחותי ואני כל אחת באוטובוס אחר, ובתפקיד שונה. חווית הנסיעה וההגעה למקום היא מהעזות ביותר שידעתי. הרגשתי בגופי שאני זוכה להיות חלק ממעשה כביר. הרגשתי מאושרת להיות עם הציבור הזה שכמוני נוסע לראשונה ליעד בלתי ידוע.
הייתי במקום הנכון ובזמן הנכון. לראשונה בחיי חוויתי בעוצמה, ממש תחושה גופנית, כי זהו המעשה הנכון לעשות. הרגשתי לגמרי מחוברת עם עצמי. תחושת שחרור עזה בלי התלבטות, חששות או פחדים מה יהיה, מה מחכה. הייתי בטוחה לחלוטין שכל מה שיתפתח מכאן ואילך הוא נכון ומדויק בשבילי. ומרגע שדרכו רגלי בתחנת הרכבת הטורקית ומשך כל ארבעת הימים, הזמן קיבל משמעות אחרת. היינו עסוקים בעזרה למשפחות ולילדים, בארגון המטבח, בהכנת ארוחות ובעיקר בקבלת האנשים שזרמו אלינו ביום ובלילה. חיכינו למאות – והגיעו אלפים. פתאום הבנתי: איזה אושר זה להיות חלק מהכלל, מהציבור. הבנתי שלהיות חלק ממשהו חשוב – עושה אותך חשוב גם כן. אפילו הנוף לא היה זר, כאילו הגענו למקום מוכר. הקשר בין כל הזרים שנפגשו לראשונה ושלכולם מכנה משותף ערכי, היה טבעי ומרומם. חלקנו תורנויות בעליצות, בשחרור, בשמחה שמאז לא ידעתי כמותה. הייתה חדוות יצירה, סיפוק ומשמעות לכל דקה ששהינו שם. זה היה מימוש עצמי ברמה הכי גבוהה שהכרתי.
והמזוודה שלי? היא פירנסה עוד 5-6 בנות שהגיעו ללא ציוד מספיק...
והיו שם שני הגיבורים שלי, שהערצתי אליהם לא פסקה עד היום: מנחם פליקס ובני קצובר. הם גילו מנהיגות יוצאת דופן. אלפי האנשים נשמעו להנחיותיהם. מתוך הכרת גודל השעה ניתנו ההנחיות בפשטות, בענווה, באחריות. אפילו שעת הפינוי המייסרת והמכאיבה הייתה באווירה הזו: איש לא נקט באלימות, גם הצבא ומפקדיו עשו את המוטל עליהם מתוך כבוד והערכה לציבור שלנו. קראו לזה מדיניות "שק קמח". משמע - לא מתפנים מרצון, אבל ההתנגדות היא פסיבית לחלוטין.
ומכולם בלטה דמותה המדהימה של לאה חן, אשת הרופא. ניצולת שואה, עם מבטא הונגרי בולט, שכל כך הזכירה לי את אימי. הגב' לאה חן ריחפה במחנה כל הימים. מסדרת, מארגנת, מעודדת. היא נהגה להופיע בינינו כאילו זה עתה יצאה מסלון יופי. בלבוש מוקפד, כל שערה במקומה, ציפורניים מטופחות, תמיד חיוך חם ואישי לכל אחד ואחת. אשת הפרופ' מינתה עצמה לתורנית השירותים מתקופת הטורקים. ניקתה אותם בעצמה שעות ארוכות ובתנאים קשים, עושה הכול כדי ליעל את מצבם הפרימיטיבי. לצידה מדי פעם בעלה הרופא שדאג לבל תפרוץ מחלה בין כ"כ הרבה אנשים. וכשהיה צריך, הפכה לדוברת תקיפה עם אח"מים, מסבירה על החשיבות של ההתיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל, כי זה הלקח שלה מהשואה. זה נשמע לי מוכר – גם אימי כך חשבה, וכך חינכה אותנו בבית..
לרווקים היה ללאה חן יחס מיוחד. היא נשאה קופסה ענקית, שמעולם לא התרוקנה, עם עוגיות ריחניות מעשה ידיה. ברגעים העייפים שלנו – והיא תמיד הרגישה אותם – הופיעה עם ספלי קפה מהביל והעוגיות הטעימות.
מאז אני מתגעגעת ל'ביחד' הזה, לשמחה האמיתית שחווינו, לקשר הבלתי אמצעי בין האנשים. הלואי שנצליח ברמת הפרט והכלל, להחיות את הרגעים ההם...